מה גדול היום הזה

[שיחה שבהחלט הייתה יכולה לקרות:

אני: אני רוצה פעם אחת לחוות את יום הזיכרון, להרגיש פעם אחת כאב. וגם לחוות פעם אחת את יום העצמאות כמו שצריך, להיכנס אליו מתוך מודעות, לא לצאת אוטומטית מיום הזיכרון אלא לבחור לשמוח בעצמאות. הבעיה היא שאף פעם לא חוויתי נפילה של מישהו קרוב.

שלום שרקי: זאת הבעיה? אין בעיה, אני אפול בשבילך. דווקא נשמע לי מגניב.]

אני מנסה לאפיין את יום הזיכרון הזה, ואולי גם לאפיין מראש את יום העצמאות, כדי שאוכל להיכנס אליו. לאפיין אותם ביום הזיכרון וביום העצמאות האלה, שבהם השבעה על שלום רק מסתיימת, ושירה עדיין מורדמת. הפטנט של "לשים הכל בצד" לא עובד השנה, הרי את המכשירים ב"שערי צדק" אי אפשר לשים בצד.

כשלא הולך לי במילים, אני מנסה במנגינה, ויוצא לי A  במול.

מי שמבין במוזיקה אולי יודע על מה אני מדבר (בהנחה שאנחנו בסולם דו מז'ור, דהיינו C). זה לא חייב להיות A במול, אפשר גם Fm  או וריאציה כלשהי של אחד מהם. מי שלא מבין במוזיקה, ינסה לדמיין את השלב שבו השיר נשמע כאילו הוא הולך להסתיים. המוזיקה נעה לקראת השיא, עוד רגע אקורד הסיום, ואז –

פתאום אקורד מפתיע, דרמטי, מטלטל.

וכשאני שומע את האקורד הפתאומי הזה, ועובר בי רעד, אני יודע שיבוא אחריו עוד אקורד דרמטי, וצליל הסיום המרגש אכן יגיע – רק יותר גבוה, ויותר חזק, אולי אפילו בסולם אחר.

זה התפקיד שלו. להעביר את כולנו לסולם גבוה יותר, לממד גבוה יותר, לתקופה גדולה יותר. תקופה של כאב גדול, ושל חסד גדול, ושל דברים גדולים יותר שעוד יגיעו.

וכמה שזה כואב, ותובעני, ומחייב, אני מודה לקדוש ברוך הוא על העידן הגדול הזה. נגילה ונשמחה בו.