הרחק מעיני הפולמוס הדתי-לאומי סביב 929, מתקיימת בקדימה קבוצת לימוד נפלאה בתנ"ך, בהתאם לקצב של 929 – מפגש שבועי על הפרקים הנלמדים באותו שבוע. כולם, למעט המנחה של הקבוצה (שזה אני, משום מה), עברו את גיל ה-40. חלקם עשו את זה ממש מזמן. אנשים מבוגרים, רציניים, חלקם בעלי בקיאות מפליאה בתנ"ך ובתחומי הידע הנוגעים לו (לשון, ארכיאולוגיה, היסטוריה) וחלקם לא נגעו בתנ"ך מאז התיכון. אחת מהם אמרה לי שהיא לא גדלה בארץ, וזו הפעם הראשונה בחייה – ומדובר בחיים ממש לא קצרים – שהיא לומדת תנ"ך.
אני יכול להפסיק עכשיו לכתוב, ולהישאר עם תיאור אידילי של לימוד חוצה מגזרים. במידה מסוימת זו עשויה להיות בחירה נכונה, כי קבוצת הלימוד הזאת היא באמת תופעה נפלאה. גם באופן אישי, תמיד חלמתי לעשות דברים מהסוג הזה. ובכל זאת, בכל תופעה חלומית, כשאתה צובט את עצמך לראות אם החלום אכן הפך למציאות – קורים שני דברים: ראשית, אתה שמח לראות שזו אכן המציאות; שנית, הצביטה כואבת.
ערימות של ספרים נכתבו על הדרך הנכונה ללמוד תורה, אבל עדיין לא נכתבו ספרי הדרכה ללימוד דתי-חילוני. יש כמה דברים שאני מחכה לקרוא עליהם בספרים הללו, לכשייכתבו.
למשל, בחירת הנושאים. פחד ואימה אחזוני ביממה שלפני המפגש האחרון, שבו עסקנו בפרקים כא-כה בבראשית. הנוהל הוא שאנחנו עוברים בסקירה תמציתית על חמישה פרקים, ואז מתמקדים בפרק אחד. כשמסתכלים על פרקים כא-כה, אי אפשר שלא לראות את הסיפורים על ישמעאל, רבקה ומערת המכפלה מואפלים בצל הגדול של העקדה. התנ"ך, עם ישראל, אולי אפילו ההיסטוריה האנושית, נראים אחרת אחרי בראשית פרק כב. הרעד שאחז בי נבע בעיקר מכך שהאחרים אינם רועדים, או שמרעיד אותם משהו אחר לגמרי: אני משותק לנוכח הצו האלוקי החותך ומסירותו הבלתי-נתפסת של אברהם, והם רואים מולו אב שהולך להרוג את בנו כאחד הפגאנים. חוץ מזה, יש לי חולשה לפרשת חיי שרה, ובייחוד קוסם לי התיאור היפהפה של שידוך רבקה ליצחק (סליחה אם המילה "יפהפה" הייתה לצנינים בעיני מישהו, אבל גם חז"ל כתבו על פרק זה כי "יפה שיחתן של עבדי אבות"...). הבאתי את ההתבלטות שלי להכרעה דמוקרטית: פרק כב או פרק כד? אבן נגולה מעל לבי ברגע שבו הם בחרו – פרק כד. גם הם הוקסמו מ"ותהי לו לאישה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו". אבל השאלה בעינה עומדת: האם לקפוץ לתוך האש, וללמוד את הפרקים הבוערים שצפויים לפתח דיון סוער, או שעדיף ללכת על פרקים "פשוטים" יותר?
יוסף הצדיק, לדברי המדרש, נענש על ששמע את אחיו אומרים "עבדך אבינו" ושתק. הייתה לו סיבה טובה לשתוק, שהרי מחאה על ביטוי זה הייתה צפויה לחשוף את סודו, ובכל זאת אדם נתבע לשמור על כבוד אבותיו. ואני שומע בזיונם של אבותיי ושותק. אזניי נדקרות מקול השיפוט הנייטרלי של אברהם ושרה, שאינו נשען על הנחת יסוד שמדובר בענקי עולם. הוא בן חורין להזדעזע ממסירת שרה לפרעה בידי אברהם, יותר מאשר להתלהב מהכנסת האורחים שלו. אם זה יתפתח לכדי לעג וקלס כלפי אברהם אבינו – אתקומם, אך מה לומר על עצם השיפוט האובייקטיבי כביכול? חילול נורא של קדשי האומה או פרשנות כנה שמחייבת התמודדות? ואולי שניהם?
דמות אחת מגיחה לפעמים במהלך דיונינו: "המחבר המקראי". רוב הזמן לא מדברים עליו, אנחנו מתמקדים בטקסט, בהתרחשויות, במסרים, בלי קשר לשאלה מי כתב את התנ"ך. אבל מיד פעם מישהו (מהצד הלא-דתי) מזכיר לפי תומו, או כך לפחות זה נשמע, ששאלת הכותב שנתונה במחלוקת תהומית בין אמוני ישראל לאלה שלא. האם אפשר לטייח את הבסיס לכל התנ"ך, המפריד בין עובד האלוקים למי שלא עבדו? האם נכון לטייח?
המפגש מסתיים, ואני מרגיש חובה רוחנית גדולה לתת אקורד סיום. לצאת מהלימוד עם אמירה ערכית, מוסרית, אולי גם לאומית, לא בהכרח מוסכמת חד-משמעית – זו יכולה להיות גם נקודה למחשבה, אבל שתהיה מחשבה ולא דיון בעלמא. את הנקודה הזאת אני אומר מתוך רצון לרומם את הלימוד לידי מסקנה משמעותית, אך לפעמים מרגיש שאני רק מנמיך ומצמצם את הפרק המלא והעשיר למוסר השכל אחד מסוים.
אני לא מחכה לתשובות. המפעל ממשיך במרץ ב"ה, מפני שאמנם עדיין אינני יודע איך נכון ללמוד עם חילונים, אבל מנגד אני כבר לא יודע איך אפשר ללמוד בלי חילונים. לאן התורה תתפתח אם מפרשים אותה כל הזמן אותו דבר, בלי כיוונים חדשים, בלי שאלות חדשות, בלי נקודות מבט חדשות. אני מאמין שבסופו של דבר, הניסיון לזכות בלימוד את כל ישראל יגדיל תורה ויאדיר.
;){kind=link}