זה היה ערב חנוכה. אור לכ"ד כסלו, שתים עשרה בלילה, נהג האוטובוס שומע ברדיו אריק איינשטיין. לשמוע שיר של אריק איינשטיין ברדיו, בכל שעה שהיא, היה הדבר הטבעי ביותר בעולם, אבל דבר אחד היה מוזר בעיניי – איך זה שהחדשות נגמרו כל כך מהר. ואז הבנתי שאלו החדשות.
זה היה ערב חנוכה, והבנתי שמעתה ואילך אופיו של ערב חנוכה – עבור מי שמכבד הן את הזמר העברי והן את התאריך העברי – יהיה כרוך עם זכרו של אריק אינשטיין.
אני לא יודע למה דווקא בערב חנוכה.
אולי בגלל מה שכתב לי אורי באותו ערב חנוכה, בהודעת טקסט. תכתוב משהו על חנוכה ועל הביתיות של אריק איינשטיין, הוא אמר. אין ספק, חנוכה הוא החג של מי שאוהב להיות בבית. קונטרה לחג הקודם שזרק אותנו מהבית לסוכה, ושונה גם מיום כיפור שעוברים בו בבית רק במקרה בין התפילות, או מפסח שאתה חוגג בבית רק אחרי שהפכת אותו לגמרי, וכבר אין לך מושג איפה שמת עכשיו את התה והלימון והספרים הישנים. בחנוכה לגיטימי להסתגר בבית.
ואולי בדיוק ההפך. אולי משהו בגוף שלו זיהה שעוד פעם מגיע חג, ולא היה לו כוח לזה. זה לא בשבילו, חגיגות. שלא לדבר על כל ההילה סביב גיבורי הניצחון על היוונים: אם המכבים ניצחו, זה אומר שהפועל שוב הפסידה.
ואולי לא זה ולא זה, והקב"ה פשוט בחר לפני שנה את הפלייליסט של חנוכה. הרי במקרה של אריק איינשטיין, לא צריך נס כדי שרפטואר של זמר אחד יספיק לשמונה ימים בכל תחנות הרדיו. וכך מצאנו את עצמנו נוסעים למסיבות חנוכה, וחוזרים, ויושבים מול הנרות, וזה מה שמתנגן ברקע: כל הרוחות שנשבו כל הלילה לא יכבו את האור בקצה. כמה שאני אוהב אותך ארץ ישראל. אני ואתה נשנה את העולם.
;){kind=link}