א'. היום הראשון בחודש, תחילת הזמן הבא. בחלק מהישיבות אין לערער על קדושתו, ובחלקן זה כבר אמצע הזמן.
בחורי ישיבה זריזים ינקו את ביתך לפסח. פרנסת הבני"ש בנויה על שלוש עונות קצרות, ומיקומן בלוח העברי יוצר עבודות מזדמנות קבועות. ע"ע ארבעת המינים.
גרביים. הראה לי אם יש לך כאלה בסנדלים, ואומר לך מי אתה.
דקדוק. שיהיה בין הזמנים מוצלח. אה... מוצלחים. אה... לא משנה.
הספקים. פרק תנ"ך ביום, חמישה סימני שו"ע בשבוע, כל אורות הקודש עד סוף החודש. קביעה מראש של כמות וקצב, שעוזרת לשמור על הלימוד, או לפחות לזכור אילו שאיפות היו לנו בישיבה.
וילנא ב-50 שקל. תקופת ההצטיידות בספרים לזמן הבא. למרות היותה עונת שיא, אינה מתאפיינת במחירים מוזלים, למעט מציאות פה ושם ולמעט ספרי מוסד הרב קוק. ע"ע קוקיאדה.
זמן תפילה. מושג הלכתי שמשחק תפקיד בעיקר בתקופה זו, עבור הבני"ש הממוצע (כלומר, באמצע בין זה שקם לוותיקין גם בבין הזמנים, ובין זה שגם לסדר בוקר מגיע לקראת הצהריים). ע"ע זמן תפילה בדיעבד.
חוזר בל'. מסיים את בין הזמנים יום לפני כולם, מרצונו החופשי, מה שמעיד על היותו תותח על.
טריקו. פריט לבוש שיוצא מארונם של הרבה בני"שים רק בתקופה זו.
ירידה רוחנית. פחות מקפיד, פחות עובד על המידות, פחות מחובר לתורה, יותר כמו שהייתי בתיכון. קורה ללא מעט חבר'ה, או לפחות לדמיון ולתחושה שלהם.
כשהכל ריק. שיקול בבחירת עיתוי הטיולים: אחרי חוה"מ המסלולים ריקים. לא רלוונטי בקיץ, אבל גם בתשרי וניסן זה לא תמיד עובד.
לאברכים אין בין הזמנים. קלישאה בקרב הלומדים הנשואים. נשותיהם אינן מכירות בה (“נו, אתה בבין הזמנים, אז מה איכפת לך להזמין שרברב, לטפל במזגן ולצאת עם הילדים?”), וזה בדיוק הגורם לקיומה.
מדור בני"ש. האויב. בעל הסמכות לשלוח את ההסדרניק בדיוק עכשיו, לשבועיים של הכשרת תנורים בחרמון.
נפקא-מינה. מהרגעים שבהם הבני"ש מגלה עד כמה לשון התלמוד השתרשה בפיו, ובהלך החשיבה שלו. “מה הנפק"מ אם ניסע בטרמפים או באוטובוס? ממה נפשך, בכל מקרה נגיע לגולן באמצע הלילה.”
סיכומים. אופן לימוד פופולארי: לחזור על התקצירים, התרשימים והטבלאות שערכת לעצמך אחרי השיעור. ע"ע למה-ללמוד-אם-לא-זוכרים-אחר-כך.
עמוק מאוד. תשובה על שאלות אמוניות או אקטואליות שאי אפשר לענות עליהן במשפט אחד. לפעמים זה נכון, ולפעמים התחמקות. ע"ע יש-על-זה-פסקה-באורות.
פוייקה. כמו של כולם, אבל מתובל בקצת יותר דברי תורה (או פולמוסים בין חבר'ה מישיבות שונות), ואיכשהו מתעוררים בו יותר ספקות הלכתיים.
צוות בית מדרש, הדרכה בסמינריון, קייטנת איל"ן, מחנה של קו לחיים ועוד. חוזרים לישיבה עם הלשון בחוץ, וסיפוק גדול בלב.
קביעות. תחליף ללו”ז האינטנסיבי בישיבה: רק שעה ביום, אבל מתאבדים עליה. "עכשיו קבעתם כדורסל? לא, אחי, קביעות". מכינה לחיי הבעלי-בתים.
רגילה. "למה לבני"שים יש פי שלושה ימי חופש מחיילים?” שאלה שמחזקת את תומכי קיצור בין הזמנים, ומעוררת אחרים להפוך את החופשה שלהם למשמעותית ומוצדקת. ע"ע חופשת סמסטר (הטיעון הנגדי).
שיקרתי לעצמי. “אם אני קם מאוחר, רובץ מול הטלוויזיה ומדבר עם החבר'ה כמו פעם, על מי אני עובד בישיבה?” חיבוטי הנפש שלפעמים מביאים למקום גבוה בעבודת ה', לא פחות מזה שמגיעים אליו בזמן עצמו.
תשתחרר, אחי, בין הזמנים. מותר לקרוא קטעים בלי פאנץ'-ליין מפוצץ.
;){kind=link}