זכרונות איתנים. שנה לצוק איתן, חלק א

יום רביעי בערב. לא הרבה זמן אחרי שקיבלתי עדכון שלא צריכים אותנו כרגע, "נחכה לתורנו במאמץ המלחמתי". הטלפון בבית התקשר, ולא היו הרבה מדי אפשרויות מי זה יכול להיות: התרמה, סקר או החייגן האוטומטי.

כשהתארגנתי בחיפזון, לוקח רק את המינימום הנדרש כדי לא לבזבז זמן, עדיין לא ידעתי איך באמת נראה צו 8. כמה זמן אני הולך להסתובב באפס מעשה בבית ספר שומם בנתניה.

אז הסתובבתי בבית ספר שומם בנתניה. שלחתי בהודעות מולטימדיה מהטלפון הפרימיטיבי שלי את הפרק הבא ל"אותיות". מעניין אם הילדים שמו לב שזה בנוי – כמו סיפור ילדים טוב – מקטע שחוזר על עצמו שלוש פעמים. לא היה לי כוח וזמן לכתוב באמת פרק שלם. אחרי שסיימתי, ובעצם גם לפני, ניסיתי לחשוב מה קורה כאן, מה אני עושה כאן.

בנימין חזר הבוקר לישיבה, אחרי שרק אמש הוקפץ לבית ליד. אולי גם אני אחזור עוד רגע כלעומת שבאתי. נזכרתי בתהייה שמיוחסת לרב בלומנצויג, על ההלכה שאומרת בתנאים מסוימים להגיד קריאת שמע על תנאי, לכוון לצאת ידי חובה רק אם לא נצא ידי חובה אחר כך. איך אפשר לקבל עול מלכות שמים על תנאי? הנה, אני מקבל עול מלכות שמים על תנאי. מוכן למסירות נפש, אבל אולי לא אדרש לשום מסירות נפש. מוכן ללכת לעקדה ומוכן גם לחזור הביתה.

אז ככה נראה גיוס חירום, אמרתי לעצמי למראה הימ"ח השוקק חיים מבולבלים ונסערים, באזור שתיים בלילה. כולם על הרגליים, לא יודע כמה ראשים עובדים. ככה כמעט הפכו אותי למטוליסט, ישתבח שמו שלא.

עומדים בתור לבחור מהשלישות, להירשם שהגענו ולהתחיל את שרשרת החיול החשוכה. מישהו בתור אומר: "בטח במלחמה דברים עובדים הרבה יותר טוב". הבחור בשלישות: "ואיפה נראה לך שאתה עכשיו?"

התעוררנו בבוקר אחרי מה שבדיעבד התברר כשינה. קצרה, על הרצפה, בלי שום סוג של מאהל, אבל שינה. בפריקאסט של מטווחים. ופתאום פקחנו את העיניים וראינו שכולנו כאן. זה אנחנו, הפלוגה, אותם חבר'ה מהמילואים. משהו נהיה נורמלי יותר. יאללה, איפה מתפללים שחרית.

תמיד בצבא אף אחד לא יודע כלום, כולל המפקדים, אבל בדרך כלל הם לפחות עושים רושם שהם יודעים משהו. הפעם באמת אף אחד לא ידע כלום, וגם מה שידעו התחלף כמה פעמים במשך היום, ולא היה באמת רלוונטי. בסוף הפרידו בינינו ובין הגדוד, סיפחו את הפלוגה שלנו לגדוד לביא הסדיר. המג"ד ביקש שלא נעשה לו פאדיחות, ונראה ממש עצוב שהוא לא יוכל לבוא ולראות שאנחנו כל הזמן עם גומיות בנעליים.

הגענו לג'אליס, צמוד לקריית ארבע. נדמה לי שתוך כמה דקות נשמעה אזעקה. לא באמת ידענו מה עושים, לא באמת היה חשוב לנו מה אמורים לעשות.

יום רביעי בערב. לא הרבה זמן אחרי שקיבלתי עדכון שלא צריכים אותנו כרגע, "נחכה לתורנו במאמץ המלחמתי". הטלפון בבית התקשר, ולא היו הרבה מדי אפשרויות מי זה יכול להיות: התרמה, סקר או החייגן האוטומטי.

כשהתארגנתי בחיפזון, לוקח רק את המינימום הנדרש כדי לא לבזבז זמן, עדיין לא ידעתי איך באמת נראה צו 8. כמה זמן אני הולך להסתובב באפס מעשה בבית ספר שומם בנתניה.

אז הסתובבתי בבית ספר שומם בנתניה. שלחתי בהודעות מולטימדיה מהטלפון הפרימיטיבי שלי את הפרק הבא ל"אותיות". מעניין אם הילדים שמו לב שזה בנוי – כמו סיפור ילדים טוב – מקטע שחוזר על עצמו שלוש פעמים. לא היה לי כוח וזמן לכתוב באמת פרק שלם. אחרי שסיימתי, ובעצם גם לפני, ניסיתי לחשוב מה קורה כאן, מה אני עושה כאן.

בנימין חזר הבוקר לישיבה, אחרי שרק אמש הוקפץ לבית ליד. אולי גם אני אחזור עוד רגע כלעומת שבאתי. נזכרתי בתהייה שמיוחסת לרב בלומנצויג, על ההלכה שאומרת בתנאים מסוימים להגיד קריאת שמע על תנאי, לכוון לצאת ידי חובה רק אם לא נצא ידי חובה אחר כך. איך אפשר לקבל עול מלכות שמים על תנאי? הנה, אני מקבל עול מלכות שמים על תנאי. מוכן למסירות נפש, אבל אולי לא אדרש לשום מסירות נפש. מוכן ללכת לעקדה ומוכן גם לחזור הביתה.

אז ככה נראה גיוס חירום, אמרתי לעצמי למראה הימ"ח השוקק חיים מבולבלים ונסערים, באזור שתיים בלילה. כולם על הרגליים, לא יודע כמה ראשים עובדים. ככה כמעט הפכו אותי למטוליסט, ישתבח שמו שלא.

עומדים בתור לבחור מהשלישות, להירשם שהגענו ולהתחיל את שרשרת החיול החשוכה. מישהו בתור אומר: "בטח במלחמה דברים עובדים הרבה יותר טוב". הבחור בשלישות: "ואיפה נראה לך שאתה עכשיו?"

התעוררנו בבוקר אחרי מה שבדיעבד התברר כשינה. קצרה, על הרצפה, בלי שום סוג של מאהל, אבל שינה. בפריקאסט של מטווחים. ופתאום פקחנו את העיניים וראינו שכולנו כאן. זה אנחנו, הפלוגה, אותם חבר'ה מהמילואים. משהו נהיה נורמלי יותר. יאללה, איפה מתפללים שחרית.

תמיד בצבא אף אחד לא יודע כלום, כולל המפקדים, אבל בדרך כלל הם לפחות עושים רושם שהם יודעים משהו. הפעם באמת אף אחד לא ידע כלום, וגם מה שידעו התחלף כמה פעמים במשך היום, ולא היה באמת רלוונטי. בסוף הפרידו בינינו ובין הגדוד, סיפחו את הפלוגה שלנו לגדוד לביא הסדיר. המג"ד ביקש שלא נעשה לו פאדיחות, ונראה ממש עצוב שהוא לא יוכל לבוא ולראות שאנחנו כל הזמן עם גומיות בנעליים.

הגענו לג'אליס, צמוד לקריית ארבע. נדמה לי שתוך כמה דקות נשמעה אזעקה. לא באמת ידענו מה עושים, לא באמת היה חשוב לנו מה אמורים לעשות.