האוטובוס לא עוצר לסולידריות

התיק שלי כמעט נקרע מרוב סולידריות . רגע לפני שהשתחררנו סופית מהמילואים , העמסתי עליו סולידריות ככל יכולתי וככל יכולתו , כי נשאר הרבה במוצב וחבל שייזרק ; אבל עכשיו , תוך כדי ריצה במעלה התחנה המרכזית בירושלים , התיק רק גרר אותי אחורה . כבדה מאוד , הסולידריות הזאת . בדרך כלל היא באה בפורמט כיס , במכתב או בחבילה קטנה של מסטיקים , ואנחנו קיבלנו אותה בחבילות של גרביים , לבנים , חולצות , עוגות שיש , בקבוקי קולה , דאודורנטים ומטענים ניידים לסלולרי . לך תרדוף ככה אחרי האוטובוס הביתה .

הסולידריות ואני עלינו בגרם האחרון של המדרגות הנעות , ולמרגלותי נפרשה תמונה רחבה של התחנה המרכזית . התחלתי להצטער שסחבתי כל כך הרבה סולידריות , כי עושה רושם שיש הרבה ממנה גם בעולם האזרחי . כבר היה עדיף לקחת מהצבא קופסאות של טונה במקום זה , איש לא ירגיש בחסרונן . סולידריות בצורת דגלים , סולידריות על שלטי רחוב , סולידריות במבצע לחיילים ולתושבי הדרום . מעניין מאיפה היא הגיעה , כל הסולידריות הזאת , אולי מאותם מחסני חירום שמהם לקחנו את הציוד כשגוייסנו בצו 8. בכל מקרה , כרגע אני עומד להתמוטט מרוב סולידריות , וגם לפספס את האוטובוס שיקח אותי סוף כל סוף לאישה ולילדות , אז מה זה שווה ? אולי הסולידריות לא מיועדת שאנשים ישמרו אותה אצלם , אתה מקבל ומיד מעביר הלאה , מעניק למישהו אחר . כבר עמדתי לפתוח את התיק ולחלק את מלוא הסולידריות שלי לכולם , אבל ברגע האחרון התחרטתי , כדי לא לחזור מהמילואים בלי שום מזכרת . הרי אפילו מדים לא נשארו לי . אז מה עם כל האהבה שהורעפה עליי , לא יישאר לי כלום ממנה ?

בכוחותיי האחרונים סחבתי את הסולידריות עד לאוטובוס , שבדיוק החל לצאת מהתחנה . רצתי מעט אחריו , נקשתי על הדלת הסגורה , ולמרבה הפלא – הנהג לא עצר ואמר " בוא , אחי , תעלה . כל הכבוד שאתם שומרים עלינו .” נקשתי שוב , אבל הנהג לא התייחס . פתחתי במהירות את התיק , שכל הסולידריות תישפך החוצה , אבל היא נשארה בפנים ולא יצאה . נו , מה איתך ! מה החכמה לדגם אותי בשוקולד כשאני עושה 4-12 בנחת בבסיס , ולא לעזור לי בכלום כשנשקפת לי סכנת התייבשות בתחנה עד האוטובוס הבא ?

נשארנו שנינו על הספסל , סולידריות ומילואימניק משוחרר ללא מדים . ברגע הראשון כעסתי עליה , על הסולידריות שעובדת רק על חיילים או על תושבי אזורים מסוימים בארץ , אבל אחר כך הבנתי שהיא פועלת אחרת ממה שחשבתי .

זאת לא בדיוק אהבה , ולא אכפתיות כלפי החלש . הלבבות לא נכמרים כלפי אדם פרטי שמשרת בצבא , כפי שאותו אדם עצמו איננו מתפקד כרגע כאדם פרטי . מרגע שהוא עולה על מדים , הוא איבר במערכת הכללית של מדינת ישראל . כך המערכת הצבאית מסתכלת עליו , וכך גם האוייב מסתכל עליו , המלחמה הזאת היא סיפור של כולנו , כל מה שקורה בה קורה לכולנו , וכל סבל , כל פציעה , כל אובדן , צורב בבשר של כולנו . אנחנו נמלא את בתי העלמין , ולהבדיל את בתי החולים , כי זה לא מישהו אחר שבמקרה נמצא שם , אלא אנחנו . על המיטה ומסביבה , משני צידי האדמה , זה אותו אחד , אותו עם שמופיע דרך אנשים שונים . עם ישראל מותקף , עם ישראל מסתער קדימה , עם ישראל נורה בהיתקלות , עם ישראל נופל ועם ישראל ממשיך לחיות .

ומה עם טובה קטנה למישהו שפספס בשנייה את האוטובוס ? זה בכלל לא קשור לעניין . ומה עם הסכסוך שלי עם השכן שלא משלם לוועד הבית ? נשאר כשהיה . וגם שנאת החינם לא ברחה לשום מקום , אל דאגה . יש עוד הרבה עבודה על האהבה , ההתחשבות והסובלנות שלנו זה כלפי זה , באופן אישי . אבל עשינו התקדמות גדולה בעבודה על האחדות שלנו , על ההשתייכות למדינה , לאומה , לגוף האחד שכולנו איבריו . שגילויים פרטיים של שנאה לא יבלבלו אותנו ; עוד נטפל גם בזה , אבל כרגע מה שעומד על הפרק הוא היותנו חלק מעם אחד , ומדהים עד כמה הצלחנו לחיות את זה . עד כמה אנחנו מסוגלים להיות אנחנו . 

התיק שלי כמעט נקרע מרוב סולידריות . רגע לפני שהשתחררנו סופית מהמילואים , העמסתי עליו סולידריות ככל יכולתי וככל יכולתו , כי נשאר הרבה במוצב וחבל שייזרק ; אבל עכשיו , תוך כדי ריצה במעלה התחנה המרכזית בירושלים , התיק רק גרר אותי אחורה . כבדה מאוד , הסולידריות הזאת . בדרך כלל היא באה בפורמט כיס , במכתב או בחבילה קטנה של מסטיקים , ואנחנו קיבלנו אותה בחבילות של גרביים , לבנים , חולצות , עוגות שיש , בקבוקי קולה , דאודורנטים ומטענים ניידים לסלולרי . לך תרדוף ככה אחרי האוטובוס הביתה .

הסולידריות ואני עלינו בגרם האחרון של המדרגות הנעות , ולמרגלותי נפרשה תמונה רחבה של התחנה המרכזית . התחלתי להצטער שסחבתי כל כך הרבה סולידריות , כי עושה רושם שיש הרבה ממנה גם בעולם האזרחי . כבר היה עדיף לקחת מהצבא קופסאות של טונה במקום זה , איש לא ירגיש בחסרונן . סולידריות בצורת דגלים , סולידריות על שלטי רחוב , סולידריות במבצע לחיילים ולתושבי הדרום . מעניין מאיפה היא הגיעה , כל הסולידריות הזאת , אולי מאותם מחסני חירום שמהם לקחנו את הציוד כשגוייסנו בצו 8. בכל מקרה , כרגע אני עומד להתמוטט מרוב סולידריות , וגם לפספס את האוטובוס שיקח אותי סוף כל סוף לאישה ולילדות , אז מה זה שווה ? אולי הסולידריות לא מיועדת שאנשים ישמרו אותה אצלם , אתה מקבל ומיד מעביר הלאה , מעניק למישהו אחר . כבר עמדתי לפתוח את התיק ולחלק את מלוא הסולידריות שלי לכולם , אבל ברגע האחרון התחרטתי , כדי לא לחזור מהמילואים בלי שום מזכרת . הרי אפילו מדים לא נשארו לי . אז מה עם כל האהבה שהורעפה עליי , לא יישאר לי כלום ממנה ?

בכוחותיי האחרונים סחבתי את הסולידריות עד לאוטובוס , שבדיוק החל לצאת מהתחנה . רצתי מעט אחריו , נקשתי על הדלת הסגורה , ולמרבה הפלא – הנהג לא עצר ואמר " בוא , אחי , תעלה . כל הכבוד שאתם שומרים עלינו .” נקשתי שוב , אבל הנהג לא התייחס . פתחתי במהירות את התיק , שכל הסולידריות תישפך החוצה , אבל היא נשארה בפנים ולא יצאה . נו , מה איתך ! מה החכמה לדגם אותי בשוקולד כשאני עושה 4-12 בנחת בבסיס , ולא לעזור לי בכלום כשנשקפת לי סכנת התייבשות בתחנה עד האוטובוס הבא ?

נשארנו שנינו על הספסל , סולידריות ומילואימניק משוחרר ללא מדים . ברגע הראשון כעסתי עליה , על הסולידריות שעובדת רק על חיילים או על תושבי אזורים מסוימים בארץ , אבל אחר כך הבנתי שהיא פועלת אחרת ממה שחשבתי .

זאת לא בדיוק אהבה , ולא אכפתיות כלפי החלש . הלבבות לא נכמרים כלפי אדם פרטי שמשרת בצבא , כפי שאותו אדם עצמו איננו מתפקד כרגע כאדם פרטי . מרגע שהוא עולה על מדים , הוא איבר במערכת הכללית של מדינת ישראל . כך המערכת הצבאית מסתכלת עליו , וכך גם האוייב מסתכל עליו , המלחמה הזאת היא סיפור של כולנו , כל מה שקורה בה קורה לכולנו , וכל סבל , כל פציעה , כל אובדן , צורב בבשר של כולנו . אנחנו נמלא את בתי העלמין , ולהבדיל את בתי החולים , כי זה לא מישהו אחר שבמקרה נמצא שם , אלא אנחנו . על המיטה ומסביבה , משני צידי האדמה , זה אותו אחד , אותו עם שמופיע דרך אנשים שונים . עם ישראל מותקף , עם ישראל מסתער קדימה , עם ישראל נורה בהיתקלות , עם ישראל נופל ועם ישראל ממשיך לחיות .

ומה עם טובה קטנה למישהו שפספס בשנייה את האוטובוס ? זה בכלל לא קשור לעניין . ומה עם הסכסוך שלי עם השכן שלא משלם לוועד הבית ? נשאר כשהיה . וגם שנאת החינם לא ברחה לשום מקום , אל דאגה . יש עוד הרבה עבודה על האהבה , ההתחשבות והסובלנות שלנו זה כלפי זה , באופן אישי . אבל עשינו התקדמות גדולה בעבודה על האחדות שלנו , על ההשתייכות למדינה , לאומה , לגוף האחד שכולנו איבריו . שגילויים פרטיים של שנאה לא יבלבלו אותנו ; עוד נטפל גם בזה , אבל כרגע מה שעומד על הפרק הוא היותנו חלק מעם אחד , ומדהים עד כמה הצלחנו לחיות את זה . עד כמה אנחנו מסוגלים להיות אנחנו .