עוד עוגה מגיעה לחדר האוכל הפלוגתי , מפלסת מקום בין ערימות של מיני מזונות . פלוגת המילואים שלנו רחוקה מרצועת עזה , והיא לא עובדת קשה במיוחד בימים אלה , אבל זה לא מפריע למתקפת המשלוחים לחיילים להגיע גם אליה . אני מביט בעוגה הזאת , מתלבט אם יש טעם להכניס עוד אחת לבטן , אבל פתאום המחשבות שלי עוברות למקום אחר לגמרי .
את העוגה הזאת תרמה משפחה שאני לא מכיר , ואין לי מושג אפילו מאיפה היא בארץ , אבל אני מתאר לעצמי שהיא חיה בישראל . זה מספיק בשביל לדעת שהיא נמצאת בטווח הטילים . לא משנה לי באיזו תדירות בדיוק היא שומעת אזעקה ; בכל מקרה הראש שלה לא אמור להיות עכשיו במטבח , אלא אם כן זה במקרה הממ " ד שלה . הדבר האחרון שאתה אמור לעשות במצב של לחץ , מתח נפשי וחוסר ודאות הוא לאפות עוגה למישהו אחר .
את העוגה הזאת תרמה משפחה שאני לא יודע עליה כלום , אבל ברור לי שהיא לא תסכים עם מה שאמרתי עכשיו . מה זאת אומרת " מישהו אחר "? על מה אנחנו אמורים לחשוב עכשיו , אם לא על חיילי צה " ל ? וזה בדיוק מה שמדהים בעוגה הזאת . אדם שהולך על פי האינסטינקטים הבסיסיים שלו , אלה שמניעים כל בעל חי באשר הוא , מגיב למצבי סכנה בהתגוננות עצמית . הוא יחשוב רק על עצמו , לכל היותר על המעגלים הקרובים אליו , וינסה להחזיק מעמד . מי שאפה את העוגה הזאת יודע , אולי , שקיים בו נטייה טבעית להתכנס בתוך עצמו , אבל הוא פשוט לא רואה את עצמו לנגד עיניו . יש מישהו אחר שחשוב לו יותר . העוגה הזאת נאפתה מתוך אחד הגילויים המדהימים ביותר של האכפתיות .
עוגה כזאת בדיוק נשלחה אולי גם במלחמות קודמות . אולי זה רק אני שעברתי צד , ולובש בפעם הראשונה מדים בשעת מלחמה . אבל נראה לי שהצד השני , השולח , מעולם לא נראה כמו עכשיו . מופגז כולו , מדרום דרך המרכז ועד לצפון . ההגדרות " חזית " ו " עורף " איבדו את המשמעות שלהן , שולחי העוגות נמצאים ברמת סיכון גבוהה יותר מזו שאני נמצא בה . העם כולו משתתף בקרב , והעם כולו מתעלה על עצמו בקרב הזה . מרוכז באנשים אחרים שזקוקים לעזרה , בין אם ה " אחרים " הם חיילי צה " ל , בין אם הם נשותיהם וילדיהם של המגוייסים ובין אם אלה היישובים שסופגים יותר . רבבות אנשים שגם תחת אש שואלים את עצמם " במה אני יכול לעזור” , “ מה אני יכול לעשות עכשיו” , ובדיוק בכך הם עושים את הדבר הגדול ביותר שאפשר לעשות .
העוגה , הוופלים , הדאודורנט , המכתבים , הבייביסטר בחינם והנסיעה לבית העלמין או לבית החולים , כולם ביטויים של רעיונות שהכרנו כבר מזמן . ידענו שתפילות עוזרות , האמנו שזכויות משפיעות , התחנכנו וחינכנו על כך שכל אחד מישראל תורם לכלל , גם אם הוא לא עבר בשרשרת החיול . אבל מה שפעם היה אוסף סיסמאות מעורפלות הופך למציאות , היום ברור מאליו שכל המלחמה תלויה ביכולת העמידה של העורף . עכשיו צריך לדבוק חזק יותר בעיקרון הזה , להבין שבאמת כל אחד משפיע , להפנים שאנחנו אלה שמעצבים בימים אלה את גורלנו . יש עוד הרבה עבודה , גילויים של חולשה עדיין מתגלים בקרבנו , האתגר הגדול של ה " עורף " טרם הושלם . אי אפשר עוד לשבת ולהסתכל על העניינים מהצד , דרך הטלוויזיה או אתרי החדשות , כי " הצד " לא קיים יותר . הוא לא יהיה קיים גם אחרי שהאש תופסק , העול מוטל על כתפי כולנו כל עוד ישראל נאבקת על קיומה .
העוגה הזאת היא הסיפור של המלחמה . הקרב הנוכחי , אבל גם המערכה הנצחית , שבה לא רק גברים מגיל 18 משתתפים , ולא רק רובים וטנקים נכללים בציוד הלחימה . לפחות בסיבוב הנוכחי , הרבה חיילים עורפיים יכולים כבר לקבל עיטור גבורה , וזה מה שאמור לתת לנו דחיפה לקראת היעדים הבאים .
אני לא יודע אם העוגה הזאת טעימה . אני גם לא אבדוק , כי הבטן שלי כבר מלאה מכל מיני המאפה שקדמו לה . ובכל זאת , בא לי לאחוז במעשי אבותיי , לקחת את העוגה בידיים ולהגיד : רבונו של עולם , איני זז מהעוגה הזאת עד שתרחם על בניך .
עוד עוגה מגיעה לחדר האוכל הפלוגתי , מפלסת מקום בין ערימות של מיני מזונות . פלוגת המילואים שלנו רחוקה מרצועת עזה , והיא לא עובדת קשה במיוחד בימים אלה , אבל זה לא מפריע למתקפת המשלוחים לחיילים להגיע גם אליה . אני מביט בעוגה הזאת , מתלבט אם יש טעם להכניס עוד אחת לבטן , אבל פתאום המחשבות שלי עוברות למקום אחר לגמרי .
את העוגה הזאת תרמה משפחה שאני לא מכיר , ואין לי מושג אפילו מאיפה היא בארץ , אבל אני מתאר לעצמי שהיא חיה בישראל . זה מספיק בשביל לדעת שהיא נמצאת בטווח הטילים . לא משנה לי באיזו תדירות בדיוק היא שומעת אזעקה ; בכל מקרה הראש שלה לא אמור להיות עכשיו במטבח , אלא אם כן זה במקרה הממ " ד שלה . הדבר האחרון שאתה אמור לעשות במצב של לחץ , מתח נפשי וחוסר ודאות הוא לאפות עוגה למישהו אחר .
את העוגה הזאת תרמה משפחה שאני לא יודע עליה כלום , אבל ברור לי שהיא לא תסכים עם מה שאמרתי עכשיו . מה זאת אומרת " מישהו אחר "? על מה אנחנו אמורים לחשוב עכשיו , אם לא על חיילי צה " ל ? וזה בדיוק מה שמדהים בעוגה הזאת . אדם שהולך על פי האינסטינקטים הבסיסיים שלו , אלה שמניעים כל בעל חי באשר הוא , מגיב למצבי סכנה בהתגוננות עצמית . הוא יחשוב רק על עצמו , לכל היותר על המעגלים הקרובים אליו , וינסה להחזיק מעמד . מי שאפה את העוגה הזאת יודע , אולי , שקיים בו נטייה טבעית להתכנס בתוך עצמו , אבל הוא פשוט לא רואה את עצמו לנגד עיניו . יש מישהו אחר שחשוב לו יותר . העוגה הזאת נאפתה מתוך אחד הגילויים המדהימים ביותר של האכפתיות .
עוגה כזאת בדיוק נשלחה אולי גם במלחמות קודמות . אולי זה רק אני שעברתי צד , ולובש בפעם הראשונה מדים בשעת מלחמה . אבל נראה לי שהצד השני , השולח , מעולם לא נראה כמו עכשיו . מופגז כולו , מדרום דרך המרכז ועד לצפון . ההגדרות " חזית " ו " עורף " איבדו את המשמעות שלהן , שולחי העוגות נמצאים ברמת סיכון גבוהה יותר מזו שאני נמצא בה . העם כולו משתתף בקרב , והעם כולו מתעלה על עצמו בקרב הזה . מרוכז באנשים אחרים שזקוקים לעזרה , בין אם ה " אחרים " הם חיילי צה " ל , בין אם הם נשותיהם וילדיהם של המגוייסים ובין אם אלה היישובים שסופגים יותר . רבבות אנשים שגם תחת אש שואלים את עצמם " במה אני יכול לעזור” , “ מה אני יכול לעשות עכשיו” , ובדיוק בכך הם עושים את הדבר הגדול ביותר שאפשר לעשות .
העוגה , הוופלים , הדאודורנט , המכתבים , הבייביסטר בחינם והנסיעה לבית העלמין או לבית החולים , כולם ביטויים של רעיונות שהכרנו כבר מזמן . ידענו שתפילות עוזרות , האמנו שזכויות משפיעות , התחנכנו וחינכנו על כך שכל אחד מישראל תורם לכלל , גם אם הוא לא עבר בשרשרת החיול . אבל מה שפעם היה אוסף סיסמאות מעורפלות הופך למציאות , היום ברור מאליו שכל המלחמה תלויה ביכולת העמידה של העורף . עכשיו צריך לדבוק חזק יותר בעיקרון הזה , להבין שבאמת כל אחד משפיע , להפנים שאנחנו אלה שמעצבים בימים אלה את גורלנו . יש עוד הרבה עבודה , גילויים של חולשה עדיין מתגלים בקרבנו , האתגר הגדול של ה " עורף " טרם הושלם . אי אפשר עוד לשבת ולהסתכל על העניינים מהצד , דרך הטלוויזיה או אתרי החדשות , כי " הצד " לא קיים יותר . הוא לא יהיה קיים גם אחרי שהאש תופסק , העול מוטל על כתפי כולנו כל עוד ישראל נאבקת על קיומה .
העוגה הזאת היא הסיפור של המלחמה . הקרב הנוכחי , אבל גם המערכה הנצחית , שבה לא רק גברים מגיל 18 משתתפים , ולא רק רובים וטנקים נכללים בציוד הלחימה . לפחות בסיבוב הנוכחי , הרבה חיילים עורפיים יכולים כבר לקבל עיטור גבורה , וזה מה שאמור לתת לנו דחיפה לקראת היעדים הבאים .
אני לא יודע אם העוגה הזאת טעימה . אני גם לא אבדוק , כי הבטן שלי כבר מלאה מכל מיני המאפה שקדמו לה . ובכל זאת , בא לי לאחוז במעשי אבותיי , לקחת את העוגה בידיים ולהגיד : רבונו של עולם , איני זז מהעוגה הזאת עד שתרחם על בניך .