תָּנוּ רַבָּנָן: אֵיזֶהוּ מַטְבֵּעַ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם?
דָּוִד וּשְׁלֹמֹה מִצַּד אֶחָד,
וִירוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ מִצַּד אַחֵר.
וְאֵיזֶהוּ מַטְבֵּעַ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ?
זָקֵן וּזְקֵנָה מִצַּד אֶחָד,
וּבָחוּר וּבְתוּלָה מִצַּד אַחֵר.
(בבא קמא צז ע"ב)
לפני חג הסוכות עולות הרבה שאלות הלכתיות על האתרוג, על הלולב, על הסכך ועל הדפנות. אבל שאלה אחת בדרך כלל אינה עולה: איך מציירים את האושפיזין. לא שואלים איך לצייר את אבות האומה, כי לפחות בעיני רוב המאיירים, בעם ישראל ובעולם, התשובה פשוטה – מציירים אנשים זקנים. אברהם אבינו הוא זקן טוב העומד פתח האוהל; גם יצחק ויעקב זקנים – אלא אם מציירים אותם בעקדה או בחלום הסולם (וגם אז הם כבר לא בדיוק ילדים); משה ואהרון זוכים גם הם לזקן לבן וארוך. לא רק אבותינו מאויירים באופן זה, אלא באופן כללי כשמחפשים סמל ליהודי – ובפרט ליהודי לומד תורה ומקיים מצוות – רוב הסיכויים שהוא ייראה מעל גיל שישים.
על פי האגדה שלנו, יכול להיות שההנחיות לאיורים צריכות להשתנות קצת.
אגדתנו עוסקת במטבעות הקדומים שהונפקו בירושלים, ועוד לפני כן בארץ כנען בימי אברהם אבינו. בגרסת מדרש רבה מצורפים גם מטבעותיהם של דוד המלך ושל מרדכי היהודי. האגדה איננה ארכיאולוגיה, ונראה שחז"ל לא באו לחקור מטבעות עתיקים. אז מה מבטאים המטבעות? ייתכן שהם משמשים כאן בתפקיד שבו הם שימשו בכל הדורות, מעבר לתפקיד הממוני: ייצוג של השלטון. של הממלכה, של עיר הבירה, של המנהיגים או דמויות בולטות אחרות במדינה. היום מסתובבים בארנק מנהיגי עבר כמו משה שרת ויצחק בן צבי, ובעבר כיכב בשווקים דיוקנו של אדריינוס קיסר. וכשם שוועדה ממשלתית למטבעות שואלת כיצד לייצג נכון את מנהיגי המדינה או גיבורי התרבות שלה, גם האגדה שואלת מהו הייצוג הנכון של ראשי האומה הישראלית.
ייתכן שבכוונה בחרה האגדה דווקא בייצוג על ידי מטבע, כיוון שאחד המאפיינים המייחדים את המטבע הוא כפל הצדדים. גם אם בני האדם לא חשבו על זה כשהתחילו להשתמש במטבע, הייצוג השלם חייב להיות מורכב, ציור אחד אינו מספיק. גם בנוגע לממלכת ישראל שבירושלים, למשל, לא נכון לשים את הדגש רק על העיר הבנויה לתלפיות, על החברה המתוקנת, על אנשיה ומוסדותיה, וגם לא נכון להסתכל רק על דמויות המופת העומדות בראשה. דוד ושלמה מצד אחד, וירושלים עצמה מצד שני.
ואיך מייצגים את אברהם ושרה? איך נכון לבטא את דמויותיהם? ציור של זקן וזקנה אינו מספיק, צריך גם ציור של זוג צעירים. אפשר להבין ששני הצדדים מייצגים את אברהם ושרה בשלבים שונים של החיים, אם כי דווקא לגביהם (בשונה מהאבות והאימהות שאחריהם) התורה אינה מספרת על ימי צעירותם; ואפשר להבין שאברהם ושרה עצמם חיו כל הזמן את שני הצדדים, שהרי גם אחרי בלותם הייתה להם עדנה. הכוח, האומץ, ההתמסרות, המרץ, התגלו בהם גם לעת זקנתם.
מהאמירה כי דיוקנם של אברהם ושרה אינו שלם ללא דמויות הבחור והבתולה, אפשר להבין כי זו בעיה לשרטט את אבות האומה – ואולי גם את שאר גדולי האומה במשך הדורות – רק כזקנים. זה עלול להותיר רושם של אומה יבשה, דלת כוחות, מנוונת, שיתרונה בעיקר בניסיון העבר שלה אך אין לה בשורה בהווה ולעתיד. היהדות אכן מתאפיינת בחכמה, ביישוב הדעת ובשאר מעלותיה של הזקנה, אך היא גם תוססת, נמרצת, דינמית ובעלת שאיפות קדימה. אסור לה לאבד את הצד השני של המטבע.
;){kind=link}