זכרונות איתנים. שנה לצוק איתן, חלק ב

כשהייתי בפילבוקס באמצע חברון הערבית זה היה עדיין נופש. שקט, בלי משימות, לא קורה כלום. אפילו לא באמת אפשרי לעשות פטרולים ויזומות מחוץ למוצב, כי אנחנו תקועים באמצע שכונה ערבית. מול המסגד. מתצפתים על מערת המכפלה. וזה היה אחד מהרגעים הרבים שבהם היה חבל שהטלפון שלי עדיין היה פרמיטיבי: לא יכולתי לצלם כמו שצריך את המראה הזה, חושך מוחלט ורק מערת המכפלה מאירה. התמונה הזאת ליוותה אותי הרבה זמן. בהמשך התחילו לזרוק בקבוקי תבערה לתוך המוצב, אבל לא הייתי שם כבר אחר כך.

י"ז בתמוז. בבוקר הוכרזה הפסקת אש והיה נדמה שזהו, כל הסיפור בשביל כמה ימים. בזמן שבו ההפסקה נכנסה לתוקף, שמענו כמה בומים מקצה הגזרה. מישהו עלה בקשר לדווח. עוד מישהו עולה, שומע בום מכיוון אחר, התברר שהיו כמה פיצוצים במקביל. אחרי כמה דקות כבר הפסיקו לדווח, כל חברון הייתה רעש אחד גדול. סוג של אקדחי פיקות, אבל כולם ירו בהם בבת אחת ללא הפסקה. בשלב כלשהו הודיעו מהחטיבה שזה הנוהל אחרי פרסום תוצאות של בגרויות. זה לא הצליח לגרום לי להפסיק להרגיש באמצע חגיגות ניצחון של האויב. כתבתי על זה לעולם קטן, ובצהריים זה כבר לא היה רלוונטי. המלחמה חזרה.

גמר המונדיאל, דבר שקורה פעם בארבע שנים, אבל אנשים נמצאים פה ונלחמים. נדמה לי שהייתה הקרנה במוצב של הגמר ואנחנו היינו בפילבוקס. קיננה בי תחושה של גאווה לאומית, ומנגד תחושה חזקה שהמצב של עם ישראל כל כך נאחס, שאפילו במונדיאל גרמניה מנצחת.

גופות החטופים נמצאו ממש פה, בגזרה שלנו. החוטפים יחזרו הנה, זה ברור. וגם ברור להם שצה"ל יעשה להם את המוות כשהם יחזרו, אז כבר משתלם להם יותר לעשות את המוות לעצמם, ולהרים פיגוע התאבדות מושקע. עניין של זמן עד שזה יקרה, ומן הסתם זה יקרה בגזרה שלנו.

לפני שהגענו לפילבוקס 320 אמרו לנו בדיוק איך עובדות הפרות הסדר. באיזו שעה מתחילים, מי נגד מי, מי עושה מה (ובצד שלנו – המג"בניקים עושים הכל). הכל אכן עבד לפי הספר. ואני עמדתי בצד והתבוננתי בצמיגים הנדלקים. סוף סוף אחד הגיע עד אלי, כבר קפאתי מקור. סוף סוף חם.

קפצתי עם כיתת הכוננות בליל שבת, לטפל באיזה קומץ נערים מפרי סדר. כלומר לראות איך המג"בניקים מטפלים בהם, יורים כל מיני דברים שאמורים להרחיק אותם מטווח יידוי לכביש 60. כל אחד והפעולת-ערב-שבת שלו, אמרתי.

יממה בבית באה לסיומה. מספרים על סולידריות, על המון אהבה וחיבוק לכל מי שלובש מדים. ישבתי עם אפרת בבורוכוב 88 ותהיתי אם אזכה לראות את התופעה הזאת בעיניים. היא הגיעה בקינוח. זה שלא הזמנו, עוגת שוקולד איכותית על חשבון הבית.

עלינו מהפילבוקס, ולעינינו התגלה המראה החדש של חדר האוכל. מצד אחד עוגות ועוגיות מקיר לקיר, מצד שני ציורים וברכות על כל הקיר, ועוד שולחן אחד לדאודורנטים ושאר מוצרי היגיינה. וזאת הייתה רק ההתחלה. אין דברים כאלה.

עיתונים יומיים אני עוד איכשהו מכיר, יוצא לי להיתקל בהם, אבל למוספי סוף השבוע לא יוצא לי להיחשף סתם ככה. במוצב היו מפוזרים עיתונים כאלה, בשבת ואחריה, ומדי פעם הצצתי באיזה טור אישי של ידוען. חששות, היסוסים, מה אומרים לילדה שלי בת הארבע, מתי זה ייגמר. אמרתי לעצמי, וכביכול לכולנו: אשריכם ישראל, שאתם חזקים הרבה יותר מהסלבריטאים שלכם.

בשלב כלשהו גיליתי שהחגורה הצבאית צרה לי מדי. זאת הייתה הפעם הראשונה בימי חיי שעליתי במשקל.