(מתוך הספר "יום ראשון")
היה זה באסרו חג שבועות התרע"ד (1914). הרב קוק היה בארץ ישראל, ובנו הרב צבי יהודה שהה בחו"ל. הרב קוק שלח אגרת לבנו, שהיא אמנם בסך הכל מכתב של אב לבן שנמצא במרחק, אבל יכולה ללמד הרבה על אסרו חג ועל יחסי קודש וחול.
ביום אשר מאופל-הגלות אור יום-טוב שמה יגיה, וגיה-יקרות של ארץ-חמדה ישעשע נפש כל יונק משדי שפעת תנחומותיה, לרומם כל חול אל מעוז הקודש ומשגבו, כהדר טהרת הרקיע המתגלה מתוך עננים כחולים-אדומים-שרוקים, בעלי צבעים שונים, ביפעת-עצמו, נראה לי טוהר החול של יום-חמודות זה אליך בתוך המון חוגג של בני גלותא די יהוד אשר בסביבותיך: הפשטות הענוגה של ארץ- חיים, בחוליותה, שרעננותה של טבעיות-הקודש מתרשמת בה, ביום-חול אשר ההכרח של הגלות גורם לו שיעוטר בהדרת-קודש, כדי שעל-ידה יפוג קצת הרושם הגס של החול המגושם שבאדמה הטמאה, ויתקרב תכן המועד לקדש-הזמן שמקורו בבית-חיינו ארץ-חיים ארץ-חמדת-עולמים, "לשכנו תדרשו ובאת שמה".
ב"ה עבר עלינו יום הקדוש חג-הבכורים לשלו' ושמחה. בלילה נקבצו חלק הגון מקבוצנו, והרציתי לפניהם ברהיטא את שרשי הרמב"ם ל"ספר המצות", עם הערות כלליות והשקפות ליסוד חלוקי-הדעות שבין הרמב"ם והגאונים...
(אגרות הראי"ה, תרצ)
שליחת מכתב מהארץ לחו"ל באסרו חג היא פעולה מעניינת, שעם התקדמות אמצעי התקשורת הפכה לנדירה. עבור תושבי ארץ ישראל, היום שאחרי החג הוא יום חול לכל דבר, גם אם ספרי ההלכה והמנהגים מציינים שיש בו חגיגות מסוימת; עבור תושבי חוץ לארץ, לעומת זאת, זהו יום טוב שני של גלויות. כשבארץ חוזרים לשגרת החיים הרגילה, מעבר לים ממשיכים לשבות ממלאכה ולציין את החג. כשאחיהם שבארץ הקודש מפרקים את הסוכה הם רוקדים בהקפות, אלו צובאים על מאפיות כדי לקנות פיתות ואלו עדיין אוכלים מצות. הפער בין הארצות ביום שאחרי החג אינו מאפשר לתקשר ביניהן דרך הטלפון או האינטרנט, אבל לפני מאה שנה, כשהמעטפה והבול עדיין היו באופנה, לא הייתה שום מניעה לשלוח מכתב מכאן לשם.
אז מה כותב הראי"ה קוק, כשהוא חושב על בנו – תושב ארץ ישראל שנסע לחו"ל – המוקף ביהודים שעדיין בעיצומו של חג השבועות? אם עובדה זו עומדת לנגד עיניו בכתיבת האיגרת, היא מציבה אתגר מבחינתו: אוהבה הגדול של ארץ הקודש חייב להודות שלפעמים דווקא על אדמת נכר יש קדושה, כשבישראל כבר יום חול.
אולם שום דבר לא יגרום לרב קוק להרגיש רגשי נחיתות מול יהודי הגולה, ולו ליום אחד. הוא מבאר בקצרה את עניינו של יום טוב שני של גלויות, לא מצד ההסבר ההלכתי או ההיסטורי (אי-הידיעה לגבי זמן קידוש החודש בירושלים, שגרם לבני הגולה להוסיף יום לחג מספק), אלא מצד הרובד העמוק שלדבריו עומד מאחורי העניין. לא במקרה גזרו חכמים להאריך כל יום טוב, לא מדובר בהתמודדות עם ספק שנגוז כבר מזמן עם המצאת הלוח העברי, יש צורך מהותי בקידוש היום שלאחר החג.
כך מגדיר הראי"ה את המתרחש באסרו חג בארץ ומחוצה לה: "ביום אשר מאופל הגלות אור יום טוב שמה יגיה, וגיה יקרות של ארץ חמדה ישעשע נפש... לרומם כל חול אל מעוז הקודש ומשגבו". בזמן שבחוץ לארץ היום עדיין קדוש, בארץ ישראל קורה דבר אחר – החול מתרומם אל הקודש. השגרה שאליה חוזרים אחרי החג איננה אותה שגרה, זהו עולם חדש, משופר, מואר. הדיבורים על חיבור קודש וחול אינם מפתיעים במיוחד, בפרט כשמוצאים אותם בכתבי הראי"ה, אבל בהמשך מתחדד ערכו של יום החול: "כהדר טהרת הרקיע המתגלה מתוך עננים כחולים-אדומים-שרוקים, בעלי צבעים שונים, ביפעת עצמו". אם חז"ל במדרשיהם רואים בשבת שיקוף של העולם האמתי וביום החול מציאות דיעבדית, מדברי הראי"ה כאן (ויש לציין שממקומות אחרים בכתביו מתקבלת תמונה אחרת) משמע שדווקא הקדושה משולה לענן חיצוני שמכסה את השמים, ושגרת החול היא השמים עצמם. שמים כחולים, בהירים, טהורים.
המושגים הללו אינם יכולים להאמר בגלות, ואולי גם בארץ ישראל קשה להבין על מה מדובר, אבל הקדושה הטמונה במקום מאפשרת לחיות את זה.
ומה עושה הראי"ה לאחר מכן? המשך האיגרת מוקדש לתיאור חוויותיו של הרב קוק מחג השבועות. חוויות מרוממות, מן הסתם, אך נראה שהראי"ה מספר עליהן באופן טבעי, לא כדי לחדש חידושים מופלגים אלא כדי לחלוק עם בנו את מה שעבר עליו בחג. וגם זו דרך לחבר בין קודש לחול: להמשיך את החג עוד קצת, לספר חוויות, לשחזר רגעים יפים, לקחת עוד ביס ממה שנשאר מהקינוח של אתמול, לתת למלכה ללוות אותך.
;){kind=link}