יש אומרים שאדם דתי לעולם לא יוכל להבין אדם חילוני שמנסה להיפגש עם היהדות. אנו הדתיים, כך נטען, מתהלכים בעולמם התורה והמצוות כבעלי הבית, והאדם שמגיע 'מבחוץ' כהלך זר, כאורח, אולי אפילו אורח בלתי רצוי. אבל גם אם לא ארגיש זאת לעולם באופן מלא, אולי אני חווה אחד משישים מחוויה זו – כשאני ניצב על סף לימוד החסידות.
החסידות נדמית בעיניי כארמון גדול, מאיר – וסגור. הוא מנסה להפיץ את אורו לכל עבר דרך חלונותיו הפתוחים, אך לארמון עצמו קשה להיכנס. מבחינה פיזית אפשר להיכנס, הארמון אינו נעול ואין שומר בשער, אך כשאני נכנס – אין לי מושג איפה אני ולאן עלי ללכת. כן, כבר ניסיתי בעבר להיכנס. לא התאמצתי להיכנס, כי לרוב הבתים המוכרים לי אני נכנס בטבעיות, גם אם מדובר בארמונות גבוהים. אבל כשנכנסתי להיכל החסידות – הוא נראה לי מסובך, בלתי מובן, שונה לחלוטין ממה שמחוץ לבית. כל החוץ מתנהל על פי מערכת החוקים הנסיבתית הטבעית, ולארמון – מערכת חוקים פנימית משלו. היגיון אחר. המדרגות העולות למעלה מובילות למטה, המסדרון הפונה ימינה או שמאלה מוליך ישר, הסיבוב במעגל מעלה אותך קומה, לאחר מכן אתה מוצא את עצמך פתאום בקרקעית המרתף.
את הדרך החוצה, להפתעתי, מצאתי בקלות, ופעם אחר פעם נסתי בחזרה אל בתיהם של הרמב"ם, ריה"ל, המהר"ל והרב קוק. אלה שמדי פעם אפשר למצוא בבתיהם מחילות נסתרות שמובילות אל הבלתי נודע, אולי אל אוצרות גנוזים, אבל עדיין אפשר להסתובב בין חדרי הבית ולהאמין שהוא נבנה על פי תוכנית אדריכלית כלשהי. אפילו בביתם של האר"י והרמח"ל אני מסוגל לשמוע את הד פעמיו של הארכיטקט. אני אוהב בתים עם חדרים סודיים, אבל תועה בבתים שכולם סוד. לפחות בעיניי.
הייתי רוצה לצעוד שוב אל הארמון הזה כאביר על הסוס, הנחוש לחדור לתוך הארמון ולכבוש אותו. אבל אני ניגש אליו ברעדה, בצעד מהוסס, ברגליים כושלות. קשה לי לעזוב את הבתים היציבים שלי, אפילו לתקופה קצרה. אז למה אני בכלל מנסה שוב? אולי זה הרצון העז להכיר את כל הבתים מבלי לפסוח על אף פתח. גם אילו לא היה מדובר בארמון אלא בצריף רעוע, לא הייתה נחה דעתי עד שאכיר אותו מבפנים. ואולי זו האמונה באור הגדול שבארמון. יכול להיות שזו רק אשליה אופטית, אבל אני מאמין שבאמת יש שם אור. ואולי גם כוחו של האור, וכמות האנשים שהוא מצליח למשוך אחריו, מעוררים את הרצון והצורך הפנימי לחשוף אחת ולתמיד את מקור הכוח.
על אף הכותרת שבחרתי ליומן, אני לא באמת רציונליסט. כאמור, אני נמשך אל בעלי המסתורין שבהגות היהודית, אבל אלה שכוננו את העולם הפלאי שלהם על גבי השכל. אלה שהצימאון לדבקות ברוח, בעל-אנושי, באינסוף, אינו מונע מהם לעבור את מבחן התבונה, הרציונליות והלוגיקה. השכל אינו אלוהיי, אבל הוא המתווך המרכזי ביני ובין כל דעה והשקפה שעמה אני נפגש, הוא השפה המשותפת המאפשרת לי לברר ולהתחקות אחר הנשגב ממני, לפחות לפי שעה. והוא גם אמת מידה, גם אם לא בלעדית, ומשמש כרשת הצלה והגנה מפני השקפות שמנסות להוליך אותי שולל. השכל הוא השער שלי, ובחסידות אני נלאה למצוא אותו, ולא ברור לי מאיפה נכנסים. קופצים מהחלון? שוברים את הקיר? עוצמים את העיניים ומתרכזים עד שמבינים שהחומות הן דמיון?
ובכל זאת אני עומד להיכנס. מקווה להסתדר בפנים, ומקווה שאצליח גם לצאת, אם כי אני מוכן לחלוטין גם לאפשרות שאשאר בפנים. תקוע, שבוי או בן בית מאושר.
;){kind=link}