את יום העברית פתחתי באזור השעה 9:00 בבוקר. או ליתר דיוק: אחרי החדשות של 9:00 בבוקר. כמי שאינו נמנה על אף צד של מערכת החינוך, לא כתלמיד ולא כמלמד, "ימים" מיוחדים שכאלה פוסחים מעליי בדרך כלל. אין מי שיקדיש בשבילי ימים למטרות מסוימות. אבל לפעמים אמצעי התקשורת הממלכתיים עושים את העבודה בשבילי, כשאני טורח להיחשף אליהם, והפעם הייתה זו התחנה הצבאית. מבזק המה-שקורה-עכשיו הסתיים לו, והחל תשדיר קצר לרגל יום העברית, שלמיטב הבנתי הקונספט שלו חזר ונשנה מדי שעה עגולה.
זה הלך ככה: הקריין הנלהב שאל מהי "יממית", ומיד אחר כך נשמעו קולותיהם של אנשים שכנראה נשאלו שאלה זו ברחוב. הם זרקו מיני תשובות שהשתדלו להישמע מוזרות כמו השאלה, ואחרי שאיש לא קלע לתשובה הנכונה, הקריין – שהתלהבותו עדיין לא הצטננה מתחילת התשדיר – סיפר שיממית היא חנות שפועלת במשך כל שעות היממה. כך בחרה האקדמיה ללשון העברית לכנות את חנויות ה24/7.
גלי צה"ל לא היו היחידים שציינו את יום השפה העברית דרך חידושי האקדמיה. כרגיל, היו עוד כמה גורמים כאלה. וחבל שכך.
אין לי בעיה עם אנשים שצוחקים על חשבון האקדמיה ללשון העברית. הבעיה היא כשהצחוק הזה הופך להיות נציגה הרשמי של העברית, גם אם הוא נעשה ברצינות.
למה? ראשית, מפני שלהתהדר בגרסאות עבריות למילים לועזיות רווחות, זה כמו לחגוג כיבוש שער כבוד בהפסד 7-1 בכדורגל. המגמה לרדוף אחרי השפה הבינלאומית, ולתת מקבילה עברית לכל מילה שמתחדש בה במרוצת השנים, נראית די פתטית – וכנראה פתטיות זו היא שיקול מרכזי בבחירה לעסוק בתחום זה ביום העברית. זה מעלה חיוך, זה מגוחך לראות איך אנחנו מתאמצים לחדש מילים שאף אחד לא ישתמש בהם. בין אם המגמה עצמה מוצדקת ובין אם לא, העיסוק בקרב הזה – בפרט אם אפשר להכריז עליו כקרב אבוד – אינו לכבודה של העברית.
שנית, יש כל כך הרבה דברים שהם כן לכבודה של העברית. השפה הפלאית שלנו כל כך אדירה, קסומה, מרתקת ומסתורית, שפשוט חבל לגמד אותה לממדי הזמריר והחומתק. עצם יכולת חידוש המילים בשפה בת אלפי שנים, הגלגולים ההיסטוריים של השפה, הקסם במילים שלובשות ופושטות צורה על פי שינויי בניינים ומשקלים. אפילו המילים המוכרות לנו, לא אלו שמופיעות רק בפרסומים הרשמיים של האקדמיה אלא אלו שיוצאות מהשפתיים שלנו כל דקה, מדהים לגלות עד כמה אנחנו לא מכירים אותן. איך הם נולדו, איך הם הפכו למה שהן היום, איך החשמל של ספר יחזקאל יוצא מהשקעים אצלנו בסלון, ואיך סוללות העפר של הצבאות הקדומים נטענות אצלנו בסמארטפון. ולא, לא צריך לגייר את המילה סמארטפון בשביל זה.
אולי הבחירה ביום הולדתו של אליעזר בן יהודה לתאריך יום העברית הביאה להתמקדות במילים חדשות. לדעתי העברית אדירה גם יותר מבן יהודה (שבמוסדות חינוך רבים עסקו בדמותו ובביוגרפיה שלו על חשבון השפה העברית, שהיא זו שאמורה לעמוד במרכזו של היום). אבל אפילו אם מתמקדים בתחיית וחידוש השפה, ההתחדשות אינה מתבטאת רק בהמצאת מילים, אלא בכך שהשפה חיה ובועטת כל הזמן. במקום להסתלבט על מילים מונפצות ולאלתר להן פירושים מפוברקים, אפשר להתבונן במשפטים כמו המשפט האחרון ולהתפעם. מבלי משים, אנחנו מגלגלים על לשוננו מילים מתקופות שונות, מ"נפוץ" דרך "לאלתר" עד "סתלבט", משחקים בהן ובוראים עולמות חדשים. לפעמים דווקא אנחנו, דוברי השפה הפשוטים, שאינם חברים בשום אקדמיה.
יום העברית יכול לעסוק בעברית באמת. לחשוף אותנו להדר שבה, וגם ללמד אותנו על המילים שאנחנו אומרים כל יום, ולייעל את הדיבור, הקריאה והכתיבה שלנו מכאן ולהבא. ביום-עברית שכזה לא נורא לחתום מאמר עברי בפואנטה או בפאנץ'-ליין, אם אנחנו קולטים כמה מגניב זה לְטַקְבֵּק.
;){kind=link}