בס"ד
בבוקר כ"ה כסלו הצטרפתי לחיפושים.
השעה הייתה מאוחרת, בעיקר בזכות הילדות שלא מיהרו לשום מקום, ובייחוד לא לגן. ברגע שנוהל הבוקר הסתיים, כבר לא היה לי זמן לחפש שום דבר מעבר לדברים הבסיסיים. המחשב היה במקום, הסלולרי היה בקצה המטען, את המסמכים מצאתי בקלסר הלא-נכון, לבסוף נמצא גם הארנק באחת השקיות מהסופר. פך שמן לא מצאתי.
נפגשנו בצומת, כרגיל. אני וכל מי שנוסע על כביש 4 לכיוון דרום. אני לא מכיר אף אחד מהם אישית, אבל אנחנו שותפים לדרך, ולפי קצב הנסיעה – נראה לי שכולם היו שם. האור האדום ברמזור נמנם בנחת, מכוניות שבאו משמאל ניסו בכוח להשתלב בנתיב שלי, שיר זוועתי התנגן בגלגל"צ, חברי כנסת לעסו קלישאות ברשת ב', עוד רמזור התחלף לאדום. פך שמן לא מצאתי.
זה היה עוד יום עבודה. אותן משימות, אותם טלפונים, אותו לחץ, אותם ויכוחים, אותה כוס קפה. פעם אחת אמרו לי "חנוכה שמח", ואני הסתובבתי והתחלתי לחפש, אבל הוא לא היה שם. פך שמן לא מצאתי.
בחמש אחר הצהריים, פתאום מצאתי אותו. דולק, מאיר, עוצמתי, משמח. ממלא את הבית בניסים, נפלאות, תשועות, אפילו קודש. מצליח לעצור לרגע אחד את הדחף התועלתני, שמנסה למצוא את הדרך להשתמש בכל דבר שנקלע בדרכו. לא, הפעם צריך לעמוד במקום ולראות, להודות ולהלל. ומפך השמן הזה החלו להישפך בזה אחר זה היד הגדולה ממצרים, קץ בבל, העץ של המן ובניו וגם חשיפת זרוע הישועה השלמה, לעתיד לבוא. אז כנראה כאן הוא היה, פך השמן שחיפשתי כל הזמן.
אבל כמו אחרי כל חיפוש ממושך, הדבר שסוף סוף מצאתי – נעלם תוך חצי שעה. התחלתי לחפש אותו שוב בארוחת הערב עם הילדות. סרקתי את השולחן, ולא היה עליו שום דבר מעבר לתפריט הקבוע של לחם, גבינה, ירקות וחביתה, אבל פתאום הוא הופיע. חיוך של ילדה, תחושת שובע, טעם פשוט של לחם טרי. טקס האמבטיה, צחצוח השיניים והניסיון הנואש לגרום להן להירדם ארך זמן, ולא התגלו בו פכי שמן, אבל מצאתי אחד על פניהן הנרדמות לאיטן.
תיבת הדואר האלקטרוני העמוסה. בנק, תלושים, ביטוח, חשבון חשמל, אפס פכי שמן. אבל גם דוא"ל אחד עם תמונה של אחיין מדליק נרות. ואז שוב תזכורת לשלוח טופס בירוקרטי כלשהו, אבל גם הוא, כשחושבים על זה, סוג של פך שמן. אני חי בעולם מסודר ומחושב, במערכת שמתנהלת בהיגיון, באופן שכל אחד נותן את מה שהוא צריך לתת, וגם מקבל. נכון שיש תקלות במערכת, אבל יש מערכת. יש מי שיזכיר לי – אוטומטית – את המחויבות שלי כלפי הכלל, ובמקרה הזה מדובר בכלל בטופס שבא לדאוג לזכותי כפרט. התנועה ההדדית הזאת, הלובשת מעטה של מספרים וטבלאות, עשויה משמן זית טהור.
ולמחרת בבוקר – שוב לוקח את הילדות לגן, אבל מבחין באור שבוקע מהעיניים שלהן כשהן נפרדות ממני. ושוב תקוע בפקק, אבל קולט את האורות שמנצנצים מהשדות הירוקים משני צידי הכביש. ושוב מגיע לעבודה ומתיישב מול המחשב, אבל הצג נדלק ומאיר לי, ואני מחייך אליו בחזרה ושמח שזו העבודה שלי, ושבכלל יש לי אחת כזאת.
אין לנו פרוטוקול של הדיונים בין חכמינו ז"ל בימי מתתיהו. אולי היו שם כאלה שניסו לחקות את החגים הקיימים, ולחדש הלכות ואיסורים שיכסו לנו את כל החג. גם אם הנשק של איסור מלאכה נרחב לא נתון בידי חכמים, הם יכלו לחשוב על מצווה שתשנה את כל הרגלי האכילה שלנו כמו בפסח, תשנע את כולנו למקום אחר כמו בסוכות, אפשר היה גם סתם למלא את הלו"ז במצוות כמו בפורים. אבל הם בחרו ללכת על כיוון אחר לגמרי. שבוע שגרתי לגמרי, עם מצווה שלוקחת לכל היותר חצי שעה, וזה רק במקרה ששרים את מעוז צור בקצב איטי עם כל הבתים.
והם בחרו בכך במודע. הם עיצבו את חנוכה כמו חיסון נגד שפעת: אתה לא מונע את המחלה מראש בדרך פלא, אלא מקבל את הווירוס לתוכך, והגוף שלך מתמודד איתו – אבל בקטנה. המאבק נגד החיידקים מתנהל בתנאים נוחים יחסית. כדי להתמודד עם החושך, אנחנו לא בורחים לסוכה, לא לשולחן הסדר ואפילו לא לבית הכנסת, אנחנו עומדים באומץ מול רשות הרבים האפלה. שם, באותו מגרש שגרתי שבו אנחנו מתמודדים תמיד, אנחנו מדליקים את הנר, ומגלים שפעולה שאורכת דקה אחת יכולה להאיר את כל היום, כמו שנר קטן יכול לגרש את החושך, מעטים מביסים את הרבים ופך שמן טהור ממגר את כל הטומאה.
אל תצפה שתרד מן השמים אש של שבת או של חג. תצטרך למצוא את פך השמן לבד, לברוא את חנוכה בעצמך. כשתצליח, תתפלא לראות איך הפך הזה מאיר את כל אפרוריות השגרה.
;){kind=link}