כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה כבוד ה' ואראה ואפול על פני (יחזקאל א, כח)
א"ר אלכסנדרי אמר ריב"ל הרואה את הקשת בענן צריך שיפול על פניו שנאמר (יחזקאל א, כח): כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו' ואראה ואפול על פני (ברכות נט)
לא קל לקום בבוקר ביום גשום. לא רק בגלל הידיעה שבכל מקום מחוץ למיטה הטמפרטורה תהיה נמוכה יותר, ולא רק בגלל הקושי להתנייד מחוץ לבית תחת מתקפה של גשם, אלא גם בגלל התחושה שזה לא באמת בוקר. ההוכחה היחידה לכך שעכשיו בוקר היא השעון; אבל השמים, אלה שמתפקידם לומר בבירור אם עכשיו יום או לילה, אומרים לכאורה שהבוקר טרם הגיע. חשוך בחוץ. אחר כך אתה קם מהמיטה מתוך אמונה עיוורת בצדקת השעון, מנסה לשכנע גם את הילדים הישנים שהגיע הזמן לקום, בסוף יוצאים מהבית.
ובחוץ רואים יום מעונן. לא לילה. זה כבר השלב בבוקר שבו מבחינים באור, אבל הוא רחוק מלהיות אור בהיר של שמש. העננים של שש-שבע בבוקר הם סוכנים חשאיים שמצליחים להסתיר לגמרי את האור, לקראת שמונה אלה שקרנים מתחילים, שברור שהם מסתירים משהו. הם מכסים את השמש, אבל ברור שהיא שם. ועם האור הזה אתה יוצא אל היום המעונן: יום-לא-יום, אור אפור, שמים אפופי מסתורין.
האור האלהי הבהיר לא יוכל להיות מצוי כלל לאדם ליהנות בו וללכת באורו, באשר הוא אדם אנוש בעל בית חומר. על כן לא יכון האדם לקבל את הרושם האלה, כי אם בהלבישו את האור בענני המעשים וההרגשות הנפשיות במושגי הצדק והשתפכות הנפש לפי הכרתו הפנימית כאשר ביארנו.
הענן הוא לבושו הקבוע של כבוד ה'. “והנה כבוד ה' נראה בענן". כך הקב"ה מתגלה תמיד, כבודו מתכסה מאחורי מסך של ערפל. המפגש עם האלוקים, מסביר זאת הרמב"ם במורה נבוכים, הוא מפגש עם הידיעה שאתה לא יודע כלום. ברור לך שאתה עומד מול חוסר בהירות. הפעם הראשונה בתורה שבה מדווח לנו על מזג אוויר מעונן היא במתן תורה, שם התגלה הקדוש ברוך הוא – לפחות לשיטת הרמב"ם – במלוא ערפיליותו, עמומיותו, מסתוריותו.
אמנם סוף כל סוף דעת האלהים לא תמצא במעשים לבדם, ולא אפילו ברגשי הלב לבדם. אמנם האור האלהי הזורח מעומק החכמה הצפונה בעמקי נפשו של אדם, שאי אפשר כלל שתגלה לו בטהרתה כי אם על ידי מסך דברים מעשיים ומשאת נפש קרובים להרגשה טבעית, "על הענן יזרח האור". וההבהקה הזאת תהיה לו לישועה לאדם, ללכת אחרי ד', בדעת ובכל דרכי החיים.
יחזקאל זכה לאחד המחזות הנבואיים הנשגבים ביותר בהיסטוריה, מעשה המרכבה, וגם אחרי אותה חדירה אל הפלא שמעבר להשגה – את כבוד ה' הוא לא זכה לראות. הוא ראה רק את הנגה שמסביב, אור מטושטש, מראה הדומה לקשת בענן – ואותו זיהה כמראה כבוד ה', מה שהביא אותו ליפול על פניו ולהשתחוות. זהו המראה הגדול ביותר שאנו יכולים לחלום עליו, זהו מושא עבודתנו בעולם: אור שעובר אלינו דרך מסך של ענן. יש משהו מרהיב מעבר לעננים, לא רק שמש אלא קשת מופלאה ומרובת גוונים, אבל אנו רואים אותה באופן מעורפל, ממוסך. וזהו האור שמוביל אותנו, אליו אנו נושאים את עינינו ולאורו אנו מתהלכים במציאות. כבוד ה' בענן, ישות נסתרת אינסופית הלבושה בלבוש שמותאם ליכולת הקליטה שלנו.
יומו של היהודי המאמין הוא יום מעונן. זו תחזית מזג האוויר הקבועה שלו. השמים שמעליו הם מצוות, מעשים טובים, אמונה שניתנת להבנה והשגה עד גבול מסוים. הוא יודע שאלה רק עננים, מסכים, אמצעי ביטוי לרעיונות גבוהים שהוא איננו מסוגל לתפוס, וחי בהשלמה מלאה עם מגבלותיו האנושיות. אבל אחת לכמה זמן, כשהוא רואה את האור משתקף מבעד לעננים, והוא יפה ומרהיב כל כך – הוא יודע שזה מה שעומד כל הזמן מאחורי העננים שלו. הוא עוצר הכל, משתחווה, מתחבר אל האור הגבוה והעמוק הזה, וממשיך ללכת תחת העננים.
. והפעם: עננים');){kind=link}