הסיגד שלי

בין "שני" ל"שלישי" בקריאת התורה, אני כבר מחשב מתי לצאת. שנינו ממהרים הבוקר, כך שאולי לא יספיק להתחיל לקפל תפילין ב"אין כאלוקינו", צריך להתחיל כבר בשיר של יום. ואולי גם זה לא יספיק. את "עלינו" אני אומר עם רגל אחת בחוץ, עין אחת בשעון ואצבע אחת על כפתור ההדלקה של הסלולרי, ואז נזכר. לפני חמישים יום. כמה השקעתי בכל מילה. כמעט כל היום בבית הכנסת, והרגשתי שזה לא מספיק, צריך עוד מאמץ, ועוד כוונה, ועוד קצת להתפלל. אוי, וכמה עלינו לשבח לאדון הכל, ועד כמה אנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים. כן, לגמרי כורעים, עם הראש ברצפה. אני מכוון עוד טיפה במילים: נקווה לך, לראות מהרה, לתקן עולם. וזהו, באמת חייבים לעוף.

תוך כדי נסיעה, אני סוף סוף יכול להתייחס לארבעת הפריטים שליקטתי באקראי מרחבי המטבח, והענקתי להם את השם הכולל "ארוחת בוקר". לא הכי בריא בעולם, אבל גם לא יצא הכי טעים, אז אפשר לומר שזה מתקזז. בכל מקרה, סימנתי "וי" על השלב הזה בבוקר, נשאר רק לברך. הלוואי שגם הנסיעה הייתה הולכת מהר כל כך: תזמנתי פחות מחצי דקה מ"הזן את העולם" עד "רחם נא". ואז אני נזכר: לפני חמישים יום. על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך. באותו יום לא ברכתי ברכת המזון, אבל אמרתי את המילים הללו, אם כי במנגינה אחרת: ובכן יתקדש שמך ה' אלוקינו על ישראל עמך... ועל מכונך והיכלך... תן כבוד ה' לעמך... לא ידעתי כמה חוסר כבוד נחתם אז, באותו יום, על העם ועל ירושלים. כמה התפללתי אז למנוע את הגזרות הרעות שלא ידעתי עליהן, ובאיזו קלות אני מתעלם מהן כשהן יוצאות לפועל, עם כל כך הרבה דם. שוהה קצת, מתכוון: ובנה ירושלים עיר הקודש. ועכשיו חייבים להזדרז ולעבור הלאה.

ולאורך היום זה עולה בי שוב, לעיתים תכופות. הנה הם, אלה שניסיתי להיזכר בהם לפני חמישים יום, ולא כל כך הצלחתי אז: החטא שחטאתי במשא ומתן, והחטא שחטאתי במאכל ובמשתה, ובעיניים רמות, ובצדיית רע, ובצרות עין, וברכילות. ועל כולם ביקשתי סליחה, על הגלויים ועל הנסתרים, ועכשיו לפניו כולם גלויים וידועים – ואני כבר הספקתי לשכוח. חמישים יום בסך הכל.

ואני חוזר הביתה, ולמרות העייפות, הראש שלי עובד כרגיל ומוצא תוך דקה רעיון על מה לריב עם אשתי. ולפני חמישים יום אמרתי לה שהכל נגמר. ועוד כמה מאות ימים – החישוב המדויק לא באמת משנה – אגיד שוב איזשהו "סליחה על הכל" סתמי. אני באמת עייף, אבל מספיק חזק בשביל להתאמץ ולעצור את הוויכוח לפני שהוא מתחיל. זה לא עד כדי כך קשה. ועכשיו אפשר להתפרק על הכורסה, כאילו לא אמרתי לפני חמישים יום שאני מוסר את כל כוחותיי לעבדו באמת, בלי להיכנע לחולשות שלי.

במשך היום הזה, לא יוצא לי לפגוש את חוגגי הסיגד. הם בארמון הנצי"ב, ולי לא יצא לעלות לרגל ולהצטרף אליהם. בבוא היום, אולי התאריך הזה יהפוך ליום לאומי, שבו כולם מתכנסים בירושלים לכרות ברית. לעת עתה, מכל מקום, חג הסיגד שלי איננו מחווה לפולקלור האתיופי, או יום שבו אני נזכר בקיומם של בני העדה, וזאת דווקא מפני ההערכה האמתית כלפיהם. העיקר, מבחינתי, הוא לקחת את עצם הרעיון הגאוני שעומד בבסיס חג הסיגד: הרעיון לעמוד חמישים יום אחרי יום כיפור, לזכור בכלל שהיה דבר כזה לפני חמישים יום, ולהצהיר שאנחנו עדיין עומדים מאחורי מה שהאמנו בו אז. עדיין נאמנים לקב"ה, עדיין נאמנים לעמנו, עדיין מלאים בתחושה עזה של מחוייבות ומסירות.

לא באותה רמה, ולא באותה נחרצות, ובלי הצלחה לסנכרן את זה עם לוח הזמנים הצפוף (אף על פי שהם כן מצליחים. מצד שני, הם גם רצים מהר יותר ממני), אבל כנראה יש לי עוד מה ללמוד. בינתיים, השאיפה לעמוד בשאיפות שהצבתי לעצמי אז, לפני חמישים יום, מחזיקה אותי במרוץ של שגרת מרחשוון-כסלו.