(פורסם באתר "כיפה", א' אלול התשע"ב. לא עבר שינויים)
הורים יקרים, יכול להיות שזאת הפעם הראשונה שלכם בסיטואציה הזאת. אמנם יש לכם כבר ותק בענף ההורות, וככל הנראה כבר חוויתם לפחות שתים עשרה פעמים את תחילת שנת הלימודים, אבל אתם מרגישים שהפעם זה קצת שונה. ייתכן גם שזאת לא הפעם הראשונה שלכם, כבר שלחתם ילד או שניים לישיבה עם תחילת אלול, אבל העסק לא עבד כמו שצריך – וזו ההזדמנות לרענן נהלים, ולתקן את מה שלא כל כך הלך בפעמים הקודמות.
אז בדיוק עכשיו, בימיו הראשונים של זמן אלול, לפני שמתחיל מבול הדיבורים על ספטמבר, זה הזמן לתת כמה עצות להורי שיעור א'. אחרי הכל, כמה שהזמן עובר לאט כשמתגעגעים, עוד כמה ימים (שבוע, שבועיים, אולי אפילו רק ביום כיפור) בנכם יחזור הביתה לשבת – וכדאי להיערך לזה מראש.
מה לא לשאול: לא לשאול "מה עשית בישיבה". קצת מוזר לא לשאול שאלה כזאת, כי היא השאלה המתבקשת ביותר; לא ראיתם את הבן שבועיים-שלושה, ואתם סקרנים לדעת מה הוא עשה בזמן הזה. אבל כמה שהשאלה הזאת נשמעת פשוטה וטריוויאלית – קשה מאוד לענות עליה. סדר עיון, כלומר בוקר שלם בישיבה (ולפעמים גם צהריים), הוא לא משהו שאפשר לספר עליו. גם אילו הבן שלכם היה זוכר את כל מהלך הסוגיה האחרונה שהוא למד (מה שבדרך כלל לא קורה בשבועות האחרונים בישיבה), הוא לא היה מתחיל לפרוס את כולו באזניכם. אבל זה מה שהוא עשה בפרק הזמן הזה, שבו לא ראיתם אותו: למד, למד, למד.
מה לא לבקש: על אותו עיקרון, אל תבקשו מבנכם להגיד דבר תורה בשולחן שבת. גם זה נשמע משונה – הרי כל מה שהוא עשה במשך שלושה שבועות זה ללמוד תורה, אז איך אין לו דבר תורה להגיד? ובכן, קודם כל חשוב להבהיר שיש לו מה להגיד. יש לו הרבה מה להגיד. וזו בדיוק הנקודה: יש לו יותר מדי מה להגיד, הוא התעסק בסוגיות שלמות, נושאים שלוקח יומיים-שלושה ללמוד אותם, אולי אפילו שבוע. זה לא נכנס במשבצת של דבר תורה לשולחן שבת, משבצת שבדרך כלל איננה עוברת את גבול השלוש דקות. אילו מטרת הלימוד שלו הייתה לספק אנקדוטות קצרות שנכנסות בול בין הצ'ולנט לגלידה, הוא לא היה הולך לישיבה, אלא יושב בבית וקורא ספרים של וורטים.על הפרשה. אבל הוא לא עשה זאת, כמובן, אלא הלך ללמוד ברצינות, בעיון ובהעמקה. עכשיו, כשהבן שלכם לא הספיק ללמוד אפילו איך קוראים לבחור שיושב מולו בבית המדרש, זה עדיין לא ריאלי – אבל בעתיד יהיה לכם הרבה מה לשמוע מבנכם, אם רק תהיו מוכנים להקדיש לזה מספיק זמן.
(אגב, אמנם מדובר על שלב מתקדם יותר מאשר זמן אלול של שיעור א', אבל כשתגיעו לשלב שבו הבן שלכם יוכל לספר מה הוא למד – ייתכן שתופתעו לגלות שחלק גדול מזה לא מדבר אליכם. אם הוא ישב עכשיו שבועיים על סוגיית שור שנגח את הפרה, אתם עלולים להירדם חצי דקה אחרי שהוא יפתח את פיו. אבל תנו לו צ'אנס, ואולי תגלו שכללי הכרעה בספק בסוגיה על השור והפרה רלוונטיים גם לספקות שלכם, שהעקרונות המשפטיים של בבא קמא מתאימים גם לחברה של ימינו. עדיף, כמובן, שהוא יגלה את זה בעצמו, אבל לא נורא אם יקח זמן עד שזה יקרה.)
מה לא לעשות: לא להציע לו לעשות את אותם הדברים שהוא עשה עד השבוע. יכול להיות שכל מוצ"ש ראיתם ביחד כדורגל, וכל יום שישי הלכתם לבאולינג, לא משנה מה – עכשיו הבן שלכם מתחיל לבחון אורח חיים חדש. זה תהליך ממושך, יכול להיות שבהמשכו בנכם יאמץ בחזרה את ההרגלים הישנים או חלקם, אבל כרגע הוא פותח דף חדש. אל תעלבו, אלא תעריכו את היכולת שלו לעשות דבר כזה.
מה לא לחשוב: אל תצפו שתקבלו בן אחר לגמרי. אמנם הוא ישנה כמה מהרגליו ואורחות חייו, אבל בסך הכל – בפעם הבאה שהוא יגיע הביתה, הוא ייראה פחות או יותר כמו שהיה כשיצא משם. יכול להיות שזה יאכזב אתכם, ציפיתם שהוא יעבור שינוי בזמן הזה. אולי אתם לא מרוצים מהתנהגות מסוימת של בנכם, וחלמתם שהוא ילך לישיבה רצינית וסוף סוף ישתנה, ועכשיו החלום הזה מתנפץ. גם הישיבה לא הצליחה לעשות ממנו בן אדם. אז אל תתייאשו, שום חלום לא התנפץ. הדרך בקושי התחילה, ורק בשלבים מאוחרים יותר שלה היא נותנת את אותותיה. לישיבה עוד תהיה השפעה על הבן, בעזרת ה' רק לטובה.
אז מה כן: לתמוך. לתת לו את התחושה שאתם אוהבים אותו, שאתם עומדים מאחוריו. בשביל זה לא צריך לדבר איתו על מה שהוא עשה בישיבה, או על מה שהוא לא עשה, או על מה שהוא לא עושה עכשיו כשהוא בבית. צריך פשוט לתת לו אווירה תומכת. גם אם אינכם נמנים בין ההורים ששמחים שהבן שלהם הולך לישיבה, והייתם מצפים לראות אותו כבר על מדים, או שאתם עדיין מתקשים לעכל את הוויתור שלו על תכנית חלומית בעתודה – תכבדו את ההחלטה של הבן שלכם. זאת ההחלטה שלו, אולי אחת מההחלטות העצמאיות הראשונות שלו בחיים, וכדאי שתכירו בה.
הגיוני שאתם לא מרוצים מהבחירה של הבן שלכם בדרך הישיבה, או שאתם מאוכזבים מהישיבה הספציפית שהוא בחר ללמוד בה, אבל דווקא משום כך חשוב שהשבת הראשונה שלו בבית תעבור בשלום, וכך גם אלו שאחריה. החזרה מהישיבה הביתה מלווה במתח אדיר, יש הרבה הבדלים בין בית המדרש ובין הבית וסביבתו, וההתמודדות עם הפער הזה איננה פשוטה. ככל שתגרמו לפער הזה לגדול ולהיות חריף יותר, כך יהיה קשה לצמצם אותו אחר כך; אם תדעו איך להתייחס לעולם החדש שבו חי בנכם, גם הוא יעריך את העולם שלכם ולא יפנה לו עורף. עם קצת מחשבה והרבה סבלנות, גם אם התרחקתם מבחינה גאוגרפית, ואפילו אם התרחקתם קצת מבחינת תפיסת העולם – תוכלו להמשיך לשמור על קשר חם.
;){kind=link}