התיק שלי כמעט נקרע מרוב סולידריות. רגע לפני שהשתחררנו סופית מהמילואים, העמסתי עליו סולידריות ככל יכולתי וככל יכולתו, כי נשאר הרבה במוצב וחבל שייזרק; אבל עכשיו, תוך כדי ריצה במעלה התחנה המרכזית בירושלים, התיק רק גרר אותי אחורה. כבדה מאוד, הסולידריות הזאת. בדרך כלל היא באה בפורמט כיס, במכתב או בחבילה קטנה של מסטיקים, ואנחנו קיבלנו אותה בחבילות של גרביים, לבנים, חולצות, עוגות שיש, בקבוקי קולה, דאודורנטים ומטענים ניידים לסלולרי. לך תרדוף ככה אחרי האוטובוס הביתה.
הסולידריות ואני עלינו בגרם האחרון של המדרגות הנעות, ולמרגלותי נפרשה תמונה רחבה של התחנה המרכזית. התחלתי להצטער שסחבתי כל כך הרבה סולידריות, כי עושה רושם שיש הרבה ממנה גם בעולם האזרחי. כבר היה עדיף לקחת מהצבא קופסאות של טונה במקום זה, איש לא ירגיש בחסרונן. סולידריות בצורת דגלים, סולידריות על שלטי רחוב, סולידריות במבצע לחיילים ולתושבי הדרום. מעניין מאיפה היא הגיעה, כל הסולידריות הזאת, אולי מאותם מחסני חירום שמהם לקחנו את הציוד כשגוייסנו בצו 8. בכל מקרה, כרגע אני עומד להתמוטט מרוב סולידריות, וגם לפספס את האוטובוס שיקח אותי סוף כל סוף לאישה ולילדות, אז מה זה שווה? אולי הסולידריות לא מיועדת שאנשים ישמרו אותה אצלם, אתה מקבל ומיד מעביר הלאה, מעניק למישהו אחר. כבר עמדתי לפתוח את התיק ולחלק את מלוא הסולידריות שלי לכולם, אבל ברגע האחרון התחרטתי, כדי לא לחזור מהמילואים בלי שום מזכרת. הרי אפילו מדים לא נשארו לי. אז מה עם כל האהבה שהורעפה עליי, לא יישאר לי כלום ממנה?
בכוחותיי האחרונים סחבתי את הסולידריות עד לאוטובוס, שבדיוק החל לצאת מהתחנה. רצתי מעט אחריו, נקשתי על הדלת הסגורה, ולמרבה הפלא – הנהג לא עצר ואמר "בוא, אחי, תעלה. כל הכבוד שאתם שומרים עלינו.” נקשתי שוב, אבל הנהג לא התייחס. פתחתי במהירות את התיק, שכל הסולידריות תישפך החוצה, אבל היא נשארה בפנים ולא יצאה. נו, מה איתך! מה החכמה לדגם אותי בשוקולד כשאני עושה 4-12 בנחת בבסיס, ולא לעזור לי בכלום כשנשקפת לי סכנת התייבשות בתחנה עד האוטובוס הבא?
נשארנו שנינו על הספסל, סולידריות ומילואימניק משוחרר ללא מדים. ברגע הראשון כעסתי עליה, על הסולידריות שעובדת רק על חיילים או על תושבי אזורים מסוימים בארץ, אבל אחר כך הבנתי שהיא פועלת אחרת ממה שחשבתי.
זאת לא בדיוק אהבה, ולא אכפתיות כלפי החלש. הלבבות לא נכמרים כלפי אדם פרטי שמשרת בצבא, כפי שאותו אדם עצמו איננו מתפקד כרגע כאדם פרטי. מרגע שהוא עולה על מדים, הוא איבר במערכת הכללית של מדינת ישראל. כך המערכת הצבאית מסתכלת עליו, וכך גם האוייב מסתכל עליו, המלחמה הזאת היא סיפור של כולנו, כל מה שקורה בה קורה לכולנו, וכל סבל, כל פציעה, כל אובדן, צורב בבשר של כולנו. אנחנו נמלא את בתי העלמין, ולהבדיל את בתי החולים, כי זה לא מישהו אחר שבמקרה נמצא שם, אלא אנחנו. על המיטה ומסביבה, משני צידי האדמה, זה אותו אחד, אותו עם שמופיע דרך אנשים שונים. עם ישראל מותקף, עם ישראל מסתער קדימה, עם ישראל נורה בהיתקלות, עם ישראל נופל ועם ישראל ממשיך לחיות.
ומה עם טובה קטנה למישהו שפספס בשנייה את האוטובוס? זה בכלל לא קשור לעניין. ומה עם הסכסוך שלי עם השכן שלא משלם לוועד הבית? נשאר כשהיה. וגם שנאת החינם לא ברחה לשום מקום, אל דאגה. יש עוד הרבה עבודה על האהבה, ההתחשבות והסובלנות שלנו זה כלפי זה, באופן אישי. אבל עשינו התקדמות גדולה בעבודה על האחדות שלנו, על ההשתייכות למדינה, לאומה, לגוף האחד שכולנו איבריו. שגילויים פרטיים של שנאה לא יבלבלו אותנו; עוד נטפל גם בזה, אבל כרגע מה שעומד על הפרק הוא היותנו חלק מעם אחד, ומדהים עד כמה הצלחנו לחיות את זה. עד כמה אנחנו מסוגלים להיות אנחנו.
;){kind=link}